<h1>ספר התרומות שער ע'</h1>
<h2>דף לג.</h2>
גרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות [ק"ח ע"א] תנן התם המודר הנאה מחברו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו. ומקשינן בשלמא שוקל לו את שקלו איכא לאוקומה כגון דלא מהני ליה מידי, וכגון ששלח שקלו ונאבד בדרך שאין חייב באחריותו וזה שפרעו במקומו מצוה בעלמא קא עביד שנותן ממונו להקדש, אלא פורע את חובו היכי מותר והא משתרשי ליה, דאי לא פרע איהו הוה מהדר בעל חוב עלוייה וגבי החוב מיניה. ומהדר הא מני חנן היא דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי ואין יכול לתבוע אחר כן זה המודר הנאה להחזירם לו, והילכך לא אהני ליה מידי שיכול האחר לטעון אילו לא פרעת בעל חובי אנא הוינא מפייסנא ליה שימחלם לי. וכדגרסינן בירושלמי [פי"ג ה"ב] ר' אבא בר ממל הפורע שטר חוב של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, אמר רב יוסף טעמייהו דבני כהנים דמחייבי לפורעו התם הוא גבי פרנסת אשתו דלא עלה על דעת שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל לי. רבי יהושע בן לוי אמר אין לך נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנונא ובגולגלתא. פירוש אם פרע בשבילו מס המוטל על קרקעו או על גולגלתו חייב האחר לפרוע מפני שדיני המלכים לתפוס בארנונא ובגולגלתא, וכיון דבדין הוא נתפס עליהן חייב, דהא משתרשי ליה זוזי דחבריה. רב אמר כל הנתפס על חברו חייב ליתן לו. פירוש, בכל דבר שפרע מחמת חברו, חיליה דרב מהכא הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדהו [ב"ק קט"ז ע"ב]. והאי ראיה דרב ליתא להכי מקשי ליה ולא שמע דאמר רבי יוחנן קנס קנסו בגזלן דמדינא מפטר מלשלם הגזלן דקרקע אינה נגזלת, אלא קנס הוא שקנסו חכמים, הלכך קי"ל כר' יהושע בן לוי דאין נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנונא וגולגלתא. וכן הלכתא. וכתב (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל שאין לך נתפס על חברו וחייב אלא כשתפסוהו על המס הקצוב, והוא שלקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני ופלוני ובפני עדים. וטעם הדבר שהוא פטור מפני שיכול לטעון כשתפסוך אתה או ממונך אם הם אנסוך, שהרי לא כדין משכנוך בעדים, שאין אדם עשוי למשכן זה על זה, [מה] עלי [מאנסיך]. ואע"ג דגרסינן בהגוזל [ב"ק קי"ג ע"ב] בר מתא אבר מתא מעבט, הא אמרינן התם ה"מ [בבולא] ארעא וכרגא דמתא אבל בענין אחר הויא ליה אונס ומאונס כיון שאינו בדין לא מחייב אידך, דמן שמיא אנסו להאיך, ואם פרעו מדעתו נמי פטור, דהו"ל כמבריח ארי מנכסי חברו, וכדמפורש בנדרים [ל"ג ע"א], או משום טענה דמפייס הוינא ליה ומחיל לי כדאיתא בירושלמי. ובהא דאמרינן בירושלמי דמשום טענה דמפייס הוינא ליה נפטר המחוייב יש לנו לומר אם המלוה דוחקו והיה תובעו ומכריח [בדין] עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו כדי למוחלן מהו. ואף על זה מצינו בירושלמי דפטור, וכדאמרינן בירושלמי [פי"ג ה"ב] שמעינן מהכא ושוקל לו את שקלו ואי לא שקיל ממשכנינן ליה הדה אמרה אפילו בבע"ח שהוא דוחק. וכן כתב הר"מ ז"ל [מלוה פכ"ו ה"ו] הפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס המלוה ומוחל לו.
